לטובת הגולשים אנחנו מגישים לכם פוסט אורח העוסק ברשלנות רפואית. נציין כי הטיפול המוצע ע"י ToeFIX אינו יכול להגיע למצב של רשלנות רפואית שכן המטופל מגיע עם בעיה ברורה שאין צורך לגלותה ע"י רופא.
עם זאת, מאמר זה הובא על מנת להעלות את המודעות לזכויותיכם כמטופלים באופן כללי.
מעקב רפואי לקוי העולה כדי רשלנות רפואית
לבית המשפט המחוזי בירושלים הוגשה תביעת רשלנות רפואית כנגד שני רופאים והמוסדות הרפואיים במסגרתם ניתנו הטיפולים הרפואיים לחולה (התובע). השתלשלות האירועים שהביאה להגשת תביעה דנן החלה בתחושת כאב שחש התובע ברגלו. בעקבות כך הוא פנה לביצוע בדיקות אורתופדיות בקופת החולים. צילומי הרנטגן שנערכו לו במסגרת הבדיקה לא העלו כל ממצא חריג ברגליו. אשר על כן, יצא התובע לטיול בצפון הארץ, אך לפני שהספיק לקיימו, החמירו באופן משמעותי הכאבים ברגליו.
בעקבות הידרדרות מצבו, פנה התובע לאחד הרופאים שנתבעו, אשר לא מצא ממצאים משמעותיים ועל כן הפנה אותו לקופת החולים, תוך המלצה לעקוב אחר מצבו. באותו היום פנה התובע לקופת החולים ונבדק שם על ידי הרופא השני, אשר ביצע בו טיפול מניפולציות (משיכה של הגפיים לצדדים, בכדי לשחרר את הלחצים המופעלים על העצבים). עם הזמן, כאביו של התובע החריפו והרופא חזר על הטיפול האמור עוד מספר פעמים. אלא שיום אחד, בהגיעו למרפאת הרופא לשם קבלת הטיפול, הבחין התובע כי הוא כלל לא יכול ללכת. למראה מצבו הקשה, הורה הרופא על גיבוסו. לאחר הגיבוס שלח אותו הרופא במונית לביתו. במשך מספר ימים היה התובע מרותק למיטתו כשהוא סובל מכאבים חריפים, מבלי יכולת להתנועע, כאשר בכל יום התקשר התובע לרופא והתלונן על כאביו, אולם תגובת הרופא הייתה כי עליו להמתין עוד מספר ימים.
כעבור מספר ימים הובהל התובע במצב קשה לבית החולים, במסגרתו בוצע בו ניתוח בעמוד השידרה. הניתוח לא עזר לתובע היות ונגרם נזק בלתי הפיך לעצבי גופו השולטים על תנועות פלג גופו התחתון. בשל כך, התובע נותר משותק, מבלי יכולת להזיז את רגליו.
מסכת האירועים האמורה תוארה בכתב תביעת רשלנות רפואית שהגיש התובע, כאשר עיקר המחלוקת בין הצדדים נגעה לביקוריו של התובע במרפאתו של ד"ר מייסוב. לטענת התביעה, יכול היה הרופא הנתבע להקדיש יותר תשומת לב לתלונותיו של התובע, בעת הביקורים במרפאתו ובמסגרת השיחות הטלפוניות התכופות, כאמור. ודוק, לו היה נוהג כך היה הרופא מבחין בכך שהתובע משותק וסובל מקשיים בהוצאת צרכיו. על פי חוות דעת שהוגשה מטעמו של התובע, קושי בהוצאת הצרכים צריך לעלות אצל הרופא הסביר חשש כי המטופל זקוק לניתוח דחוף. בשל העובדה שהרופא כלל לא העלה אפשרות שכזו יש לראות בכל הטיפול הרפואי שהוענק על ידו ככזה המהווה רשלנות רפואית חמורה.
בית המשפט המחוזי אימץ את גרסתו העובדתית של הרופא המטפל וקבע כי לא ניתן למצוא כל רשלנות רפואית בטיפול שניתן על ידו היות והוא לא היה יכול לצפות את פריצת הדיסק החמורה שארעה לתובע, אשר גרמה לפגיעה בעצביו. יתר על כן, בית משפט קמא לא מצא דופי בטיפול שניתן לתובע על ידי הרופא הראשון, כאמור.
התובע לא הסכים עם החלטות הערכאה המבררת והגיש את ערעורו לבית המשפט העליון.
ערכאת הערעור מציינת כי ברוב המקרים היא אינה מתערבת בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט שדן בתביעת רשלנות רפואית אולם במקרה דנן ישנה התעלמות מראיות בעלות משקל ושגיאה היורדת לשורש העניין ומחייבת התערבות של ערכאת הערעור. ודוק, בית המשפט פוסק כי התנהלותו של הרופא השני שהחליט על ביצוע הגיבוס, הייתה רשלנית לאורך כל הדרך, שכן היה עליו לערוך בתובע בדיקות שהיה בהן כדי להעיד על פריצת הדיסק וההחלטה לנתח את התובע הייתה ניתנת בזמן ומונעת את נזקיו.
(ע"א 58/82)
הכתבה נערכה על ידי עורך דין רשלנות רפואית מצוות אתר LawTip.co.il בו מידע משפטי רב בתחום זה לרבות פורום רשלנות רפואית המנוהל על ידי עורכי דין. אין לראות באמור משום ייעוץ משפטי ו/או תחליף לייעוץ משפטי ו/או תחליף לקריאה מלאה של פסק הדין.
